טיפול במתבגרים

יש החווים את גיל ההתבגרות כתקופה סוערת ומבלבלת. בתקופה זו חלים בגופו של המתבגר שינויים פיזיים ורגשיים והוא נמצא בתהליך של גיבוש זהות והגדרה עצמית חדשים. מי שהכיר עצמו כילד מוצא עצמו משתנה עד לבלי הכר. הילד הופך לאדם בוגר בעל מאפיינים פיזיים חדשים. הוא מסתכל במראה ולא מזהה את מי שהוא פוגש שם. כמעט ואין קשר בין הילד שהכיר עד כה לבין הנער שהפך להיות. הקול, מבנה הגוף והפנים משתנים והוא מתחיל לחוות דברים שאף פעם לא חווה קודם.

כחלק מהתבגרותו מגלה המתבגר רצון לנפרדות ולהגדרה עצמית. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות כמו מי אני, מי אני רוצה להיות, למי אני רוצה להדמות, ובמה אני מאמין. כתוצאה מכך ההתבוננות שלו על עצמו ועל סביבתו – הוריו הופכת ביקורתית יותר. זהו תהליך שיכול להחוות על-ידי ההורים כהתרחקות, מרד, פריצת גבולות וחוצפה של המתבגר כלפיהם. הילד שגידלו עד כה אינו עוד הילד שעומד מולם. ההורים והנער צריכים להסתגל לתהליכים אלה. לעיתים הם לא מצליחים לגשר על הפערים ואי ההבנות ביניהם. כשזה קורה - המתבגר מרגיש שהוא בודד ולא מובן. שהוריו לא מבינים אותו ולא נמצאים שם בשבילו בהתמודדותו עם כל השינויים והאתגרים החדשים. ההורים מרגישים שהם לא יודעים איך להתמודד עם הילד שלהם שגדל והשתנה. הם רוצים לעזור לו ולא יודעים איך. תחושת המצוקה וחוסר האונים במצב זה היא אחת הסיבות להגיע לטיפול במתבגרים.