עובדת בהסכם
עם קופת חולים מאוחדת
עובדת בהסכם
עם משרד הביטחון
|
|
|
|
העבודה הטיפולית נעשית בקליניקה בפרטיות והיא אפופה בסודיות.
למרות שכל המטפלים עושים טיפול פסיכולוגי אין מטפל אחד דומה למשנהו ואין שני טיפולים של אותו מטפל שהם דומים. למה בעצם? מה עושה את ההבדל? מה מייחד אותי – לאה – כמטפלת?
אני חושבת שטיפול פסיכולוגי/פסיכותרפיה נשען בראש ובראשונה על אישיותו של המטפל. על היכולת שלו ליצור קשר עם מטופלים שונים, על היכולת להתחבר למטופל במקום הכי כואב ולהבין אותו ברמה העמוקה ביותר, ועל היכולת להיות עם המטופל באופן אותנטי, מקבל ולא שיפוטי.
אני מאמינה שכשאדם בא לטיפול פסיכולוגי הוא רוצה להרגיש אמפטיה, קבלה והכרה במצוקה שלו ורק אז הוא מרגיש שהוא יכול לסמוך על המטפל ולחשוף את עולמו הפנימי הסודי ביותר ללא בושה ופחד. תפקידי כמטפלת לספק למטופל את התנאים האלה בטיפול. להתאים את עצמי בתוך השעה הטיפולית לכל מטופל ומטופל ולהיות שם אתו ובשבילו בהתאם לצרכים הייחודיים שלו. כדי להיות מטפלת ברמה שכזו נדרשו לי הרבה שנות עבודה, ניסיון ולימודים.
אני מאמינה שאני – המטפלת – האישיות שלי, הידע שלי, הניסיון שלי – הם הכלי הטיפולי והם שמייחדים אותי ממטפלים אחרים.
כדי להוציא את הטיפול הפסיכולוגי מהמחשכים ולהדגים מהו טיפול ובמה מטפלים אביא מספר דוגמאות מעבודתי:
|
דנה (שם בדוי) מתבגרת בת 14 הגיעה לטיפול בעקבות בעיות התנהגות בבית הספר ובבית שהתבטאו בקושי לקבל סמכות ומרות, חוצפה והעדר משמעת. היא הרבתה להעדר מבית הספר, להסתובב ביום ובלילה בחברה מפוקפקת. התנהגות זו יצרה קשיים בקשר עם ההורים, עם סגל בית הספר וגררה תגובות חברתיות של דחיה וגנאי מצד חבריה לשכבה. הוריה של דנה פחדו ממנה. לא ידעו כיצד "להשתלט" עליה והרגישו חסרי אונים מולה. בעבודתי עם דנה גיליתי מהר מאוד שהגסות והחספוס מכסים על פגיעות גדולה מאוד. ההתנהגות "הפרועה" הייתה מנגנון הגנה ששמר על מרחק מהסביבה שנחוותה כמסוכנת. התנהגות זו סיפקה לה תחושה של כוח ושליטה. דנה והסביבה – ההורים המורים ובני השכבה – לא ראו את דנה העדינה והפגיעה. הם ראו רק את דנה המפחידה והמסוכנת. הטיפול היה המקום הראשון שראה אותה יפה, חכמה, נחמדה וכייפית. דרך העיניים שלי דנה החלה לראות בעצמה את מה שאני ראיתי בה. דרכי גם הוריה החלו לראות אותה כך. ככל שדנה יכלה לקבל את עצמה יחד עם הפגיעות שלה ולהבין שהפחד מפגיעה מניע אותה להתנהג בגסות כך הלכה התנהגותה ונרגעה. היא הבינה שתחושת הכוח והשליטה היא אשליה. הפחד מלחשוף את הפגיעות הוא זה ששולט בה. במקרה זה שיתוף הפעולה של ההורים היה קריטי. העבודה עם ההורים היתה להכיר להם את ביתם הפגיעה, שזקוקה להם כדמויות יציבות ומשמעותיות בחייה. כשדנה הרגישה שהוריה הם סביבה בטוחה עבורה היא יכלה להרפות מהתנהגותה המרחיקה ולהשתנות.
מיכל ורן (שמות בדויים) הם זוג בגילאי השלושים פנו לטיפול זוגי עקב קשיים בתקשורת. מיכל אינה מרוצה מהקשר. היא מרגישה שרן קשור מדי להוריו, משתף אותם בחיי הזוגיות שלהם ופונה אליהם כשזקוק לעזרה. היא מרגישה שהתנהגותו זו פוגעת באינטימיות והקרבה ביניהם. רן אינו מבין את מיכל. הוא אינו רואה כל קשר בין יחסיו עם הוריו לבין הקשר שלו עם מיכל. הוא מרגיש שמיכל אינה רואה את המאמצים שהוא עושה כדי לרצות אותה הן בהישגיו המקצועיים והכלכליים והן בטיפול בבית ובשני ילדיהם הקטנים. ככל שמיכל מתלוננת, כך רן הולך ומסתגר. ככל שרן מסתגר כך מיכל מגבירה את התלונות עליו. בטיפול הזוגי היה לי חשוב שכל אחד מבני הזוג ירגיש שהטיפול הוא מקום בטוח עבורו ושאני אדע לשמור עליהם ברגעים קשים. שגם רן וגם מיכל יוכלו לחשוף את הצרכים והפגיעות שלם מבלי לחשוש. כאשר רן ומיכל הבינו וקיבלו שהתנהגותו של האחד משפיעה על התנהגותו של האחר ושהסתגרותו של רן מגבירה את הביקורתיות של מיכל ולהפך, יכולנו להתחיל לעבוד על הצרכים השונים שלהם בתוך הקשר הזוגי וכיצד הם מתקשרים אותם בסביבה בטוחה ולא ביקורתית.
|
|
|
|
|
|
|
|
