מידע מקצועי / מאמרים

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף, המתגונן מפני מה שהוא מזהה כאיום או סכנה ממשיים או דמיוניים, ושהוא מרגיש חסר אונים מולם. היא יכולה להתפתח כתוצאה משילוב של מספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות ולציין באופן מיידי את הסיבה שגרמה להופעתה. חרדה נפוצה בקרב ילדים ומבוגרים נורמטיביים ומתפקדים. 5% - 10% מכלל האוכלוסיה סובלים מהפרעת חרדה ברמות שונות ובתקופות שונות במהלך החיים. כל אחד יחווה רמה מסויימת של חרדה לפחות פעם אחת במהלך חייו. בנסיבות מסויימות הופכת החרדה להפרעה מעיקה, הפוגעת באיכות החיים ומשבשת את מהלכם התקין.

ההנחה העומדת בבסיסה של תיאורית ההתקשרות היא שכאשר ילד חווה ומפנים את הוריו כדמויות דואגת, תומכות ומגינות, הוא מפתח תחושה פנימית של ביטחון בקשר. בטחון זה מוגדר כהתקשרות בטוחה. החוויה הפנימית של קשר בטוח עם ההורים מאפשרת התפתחות של אמון והערכה חיובית של העצמי ושל האחר ויצירת יחסים בינאישיים המתאפיינים בפתיחות. כאשר הילד חווה את הוריו כדמויות נעדרות ("ההורים שלי לא שם בשבילי"), דוחות, ביקורתיות, שתלטניות הוא מפתח תפיסה שלילית של עצמו ושל האחר ויחסיו הבינאישיים יתאפיינו בחרדה, חשדנות והמנעות מקשר בכך בדיוק מטפלים בעזרת טיפול זוגי ממוקד התקשרות.

איכות ההתקשרות בילדות המוקדמת (טיב הקשר עם ההורים) משפיעה על איכות היחסים הזוגיים בבגרות ועל הקשר עם הסביבה לאורך כל מעגל החיים. בני זוג בעלי דפוס התקשרות בטוחה רואים בזוגיות "בסיס בטוח".

רוב הזוגות שואפים ליצור בתוך הנישואין מערכת יחסים של ידידות אמתית.
כל אחד מבני הזוג מגיע לזוגיות עם שאיפות, ציפיות ואידיאלים אותם רכש לעצמו במהלך חייו. כאשר המציאות הזוגית והיחסים עם בן הזוג אינם תואמים ציפיות אלה, כאשר מטלות החיים המשותפים מתרבות, מכבידות ומעוררות קונפליקטים, מתחילות להתעורר שאלות – "האם נועדנו להיות יחד", "האם אוכל לסמוך על בן זוגי שיבין אותי ויקבל אותי". הספקות, האכזבה ואובדן הביטחון בבן הזוג, מעוררים עימותים ויוצרים תחושה של כישלון ומשבר. במצב שכזה הגירושין הופכים לפתרון זמין, שמטרתם להפסיק את הסבל ולמצוא בן זוג חדש טוב ומספק מקודמו.
ההחלטה להיפרד והגירושין עצמם הינם תהליך כואב ומורכב. לפני שמחליטים על גירושין כדאי לבדוק יחד עם איש מקצוע, במסגרת טיפול זוגי, האם זוהי ההחלטה הנכונה והבלתי נמנעת.

לפני זמן מה פנתה אלי אישה שילדה לפני כשמונה חודשים. היא סיפרה לי שמרגישה מועקה, מעין משקולת בתוך הבטן. בבירור שעשיתי אתה סיפרה שהלידה עוררה אצלה תחושות שאינה יכולה לדבר עליהן עם אף אחד. שמשפחתה אינה מבינה אותה. היא לבד ומרגישה שחייבת עזרה. משהו שתוכל לדבר איתו. עד לשיחה זו היא לא עשתה את החיבור בין הלידה, רגשותיה ודיכאון אחרי לידה.
לידתו של תינוק הינו אירוע מרכזי בחיי האדם. עם לידת התינוק הופכת היחידה המשפחתית מזוג לשלישיה וכל אחד מבני הזוג הופך להורה. הציפייה של הסביבה מהאם היא לקבל את תינוקה בשמחה, להתאהב בו מיידית ולתפקד ברמה גבוהה. גם האם הטריה מצפה זאת מעצמה. במציאות התהליך הרבה יותר מורכב. ההסתגלות לאמהות על תביעותיה הפיזיים והרגשיים והשינוי שהיא דורשת בכל מערך החיים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים אינם פשוטים. הפער שבין הפנטזיה והציפיה להרמוניה לבין המציאות המורכבת שיש בה גם קונפליקט ורגשות שליליים יכול לגרום לאם לחוש שלא בנוח עם עצמה ואף להכנס למצב חרדה ודיכאון.

אני מבקשת להפנות את קוראי המאמר לסרטון אנימציה קצר ביוטיוב, שעוסק בהבדל בין אמפתיה לסימפטיה - למעבר לסרטון ביוטיוב לחץ כאן

ולמה זה כל-כך חשוב?
כי "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע"
אמפתיה היא הדרך האנושית להיות עם ילד, בן זוג או חבר במגע קרוב, מתוך נגיעה רגשית עמוקה והבנה מדויקת של תחושותיו וצרכיו. הצורך באמפתיה הוא צורך בסיסי של כל אחד מאתנו . כולנו רוצים להרגיש שאפשר להיות אתנו ללא שיפוטיות וללא רצון לשנות אותנו.

האירוע באלנבי 40 עורר בי כאדם, כאם וכמטפלת במתבגרות שאלות ורגשות מורכבים.

המאמר נכתב בלשון נקבה אך הוא מתייחס לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
פגיעה מינית בתוך המשפחה היא אחת הטראומות הקשות ביותר. הפוגע/ת יכול להיות אב/אם, סב/סבתא, אח/אחות, או קרוב משפחה מדרגה שניה (דודים, בני דודים וכד`).
בכל אחד מהמקרים קיימת פגיעה של מבוגר בילדה או מתבגרת חסרת ישע.
המבוגר משתמש בכוחו, מעצם היותו מבוגר או דמות משמעותית, כדי לאלץ את הילדה/מתבגרת להתנהג באופן מיני, שאינו תואם את גילה ואת מערכת היחסים ביניהם.
הפגיעה המינית בתוך המשפחה נמשכת בד"כ לאורך זמן והופכת את הפגיעה לטראומה מתמשכת.

יש החווים את גיל ההתבגרות כתקופה סוערת ומבלבלת. בתקופה זו חלים בגופו של המתבגר שינויים פיזיים ורגשיים והוא נמצא בתהליך של גיבוש זהות והגדרה עצמית חדשים. מי שהכיר עצמו כילד מוצא עצמו משתנה עד לבלי הכר. הילד הופך לאדם בוגר בעל מאפיינים פיזיים חדשים. הוא מסתכל במראה ולא מזהה את מי שהוא פוגש שם. כמעט ואין קשר בין הילד שהכיר עד כה לבין הנער שהפך להיות. הקול, מבנה הגוף והפנים משתנים והוא מתחיל לחוות דברים שאף פעם לא חווה קודם.
כחלק מהתבגרותו מגלה המתבגר רצון לנפרדות ולהגדרה עצמית. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות כמו מי אני, מי אני רוצה להיות, למי אני רוצה להדמות, ובמה אני מאמין.

במהלך שנות עבודתי כמטפלת להורים וילדים חוויתי לא פעם את הצורך להחזיק בתוכי את צרכיהם ומצוקותיהם המנוגדים של שני הדורות.
כמטפלת בהורים קיים בי הצורך לגעת נגיעה עמוקה ואמפתית בציפיות ובכאבים שחווים הורים במהלך התמודדותם עם גידול ילדיהם מנגד, כמטפלת לילדים אני חשופה להשלכות שיש להתנהגות ולצפיות של ההורים על ילדיהם. לעיתים, מוטלת על הילדים האחריות לממש ולהגשים את הצפיות של ההורים מהם.
חוויה זו הביאה אותי להבנה והכרה כי לא ניתן להתייחס לטיפול בילדים במנותק מהוריהם (גם כאשר מדובר בבני דור שני בוגרים המגיעים לטיפול בבגרותם).

במשך שנים ניתנה חשיבות רבה לתהליכים של נפרדות בתוך הזוגיות.ההנחה הייתה שהנפרדות הינה אחד מאבני היסוד ביחסים. ביטויים של צרכי תלות נתפסו כגורם מפריע בהתפתחות הקשר.
בעשורים האחרונים החלו להתפתח גישות חדשות הרואות בצרכי התלות צורך קיומי הישרדותי, המלווה את האדם מיום היוולדו ועד יום מותו.
התעלמות של האחד מצרכי התלות של האחר יוצרים תחושה של חסר ואובדן ביטחון.תחושות אלה מוליכות להתפתחותם של מנגנוני הגנה הדומים לאלה המופיעים כאשר אנו חשים מאוימים והן מונעות את התפתחות התנאים ליצירת קשר בטוח.