האירוע באלנבי 40 עורר בי כאדם, כאם וכמטפלת במתבגרות שאלות ורגשות מורכבים.
התקשורת והציבור עסקו בשאלה האם היה זה אונס או שמא היה זה מעשה שנעשה מתוך בחירה חופשית. מי האשם? האם זו הבחורה שהתמסרה מרצונה החופשי למין פומבי או אולי הגברים והמועדון שניצלו את חולשתה?
המילון מגדיר אונס ככפיה מינית, אילוץ בכוח, פעולה הנעשית בניגוד לרצון חופשי. האם זה מה שהיה באלנבי 40? אינני רוצה לענות על שאלה זו ולהכנס לדיון על מקרה פרטי זה. הייתי רוצה לנצל את הדיון הציבורי כדי להתייחס לטיפול ב"נערות בסיכון".
הדיון באלנבי 40 חיבר אותי אל הנערות בסיכון שהיו בטיפולי. במסגרת עבודתי עם מתבגרות נפגעות תקיפה מינית פגשתי מתבגרות שלא הבינו למה הופנו לטיפול במקום המגדיר אותן כנפגעות. מה שאפיין את אותן מתבגרות היה התחושה שהן בשליטה גם כשההתנהגות שלהן חשפה אותן לסיטואציות בהן נוצלו מינית. הן הרגישו שהסביבה רואה בכך ניצול או פגיעה אך עבורן זוהי הבחירה שלהן.
בעבודתי עם מתבגרות מסתכנות אני מנסה להבין יחד איתן את התנהגותן המסתכנת. מה מניע אותן, איזה צורך התנהגות זו באה לספק, האם הן באמת בשליטה ומהם גבולות הכוח שלהן. בירור והבנה של שאלות אלה יוצר שינוי בתפיסתן את עצמן ואת התנהגותן. חוסר השיפוטיות וההכרה בכך שההתנהגות המסתכנת היא ביטוי למצוקה (שלרוב קשה להודות בה בתחילת הטיפול) או שהיא מהווה מנגנון הגנה מפני תחושה עמוקה של חוסר שליטה בחיים מאפשרים למתבגרות להתבונן בעצמן בפתיחות ובכנות ולעשות שינוי.
מתוך תחושה זו של שליטה ובחירה אפשר להבין כיצד נערה/בחורה לא רואה בעצמה נפגעת מינית בעוד הסביבה מגדירה אותה כקורבן פגיעה מינית. יתכן וההגדרה החברתית תשפיע על תפיסתה העצמית של הנערה ותאפשר לה לראות את עצמה כנפגעת/מנוצלת מינית ויתכן והשינוי יקרה בתוך טיפול. מתבגרת/בחורה שמבינה שהיחסים שעד כה נהגה להגדירם כיחסים מתוך בחירה הם למעשה יחסים של ניצול ופגיעה מינית חווה משבר רגשי עמוק. כאשר הדבר קורה מומלץ לפנות לטיפול אצל מטפל מומחה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית.