דנה (שם בדוי) מתבגרת בת 14 הגיעה לטיפול בעקבות בעיות התנהגות בבית הספר ובבית שהתבטאו בקושי לקבל סמכות ומרות, חוצפה והעדר משמעת. היא הרבתה להעדר מבית הספר, להסתובב ביום ובלילה בחברה מפוקפקת. התנהגות זו יצרה קשיים בקשר עם ההורים, עם סגל בית הספר וגררה תגובות חברתיות של דחיה וגנאי מצד חבריה לשכבה. הוריה של דנה פחדו ממנה. לא ידעו כיצד "להשתלט" עליה והרגישו חסרי אונים מולה. בעבודתי עם דנה גיליתי מהר מאוד שהגסות והחספוס מכסים על פגיעות גדולה מאוד. ההתנהגות "הפרועה" הייתה מנגנון הגנה ששמר על מרחק מהסביבה שנחוותה כמסוכנת. התנהגות זו סיפקה לה תחושה של כוח ושליטה. דנה והסביבה – ההורים המורים ובני השכבה – לא ראו את דנה העדינה והפגיעה. הם ראו רק את דנה המפחידה והמסוכנת. הטיפול היה המקום הראשון שראה אותה יפה, חכמה, נחמדה וכייפית. דרך העיניים שלי דנה החלה לראות בעצמה את מה שאני ראיתי בה. דרכי גם הוריה החלו לראות אותה כך. ככל שדנה יכלה לקבל את עצמה יחד עם הפגיעות שלה ולהבין שהפחד מפגיעה מניע אותה להתנהג בגסות כך הלכה התנהגותה ונרגעה. היא הבינה שתחושת הכוח והשליטה היא אשליה. הפחד מלחשוף את הפגיעות הוא זה ששולט בה. במקרה זה שיתוף הפעולה של ההורים היה קריטי. העבודה עם ההורים היתה להכיר להם את ביתם הפגיעה, שזקוקה להם כדמויות יציבות ומשמעותיות בחייה. כשדנה הרגישה שהוריה הם סביבה בטוחה עבורה היא יכלה להרפות מהתנהגותה המרחיקה ולהשתנות.